קשר לא חייב להיות דבר כזה מסובך

אחת התחושות היותר מבאסות שאפשר להרגיש

היא שאנחנו לא יודעים ויודעות איך לעשות ולהיות בקשר.

זה הכי חזק והכי כואב בזוגיות -

התחושה שזה תמיד מסתבך לי, שזה לא מרגיש שהגעתי למקום הנכון... משמע אני סוף סוף יכול/ה להירגע ולנוח, יש לי מקום להיות אני, הצרכים שלי חשובים, אני לא לבד יותר ובעיקר אין צורך להתאמץ כל הזמן. אני מכירה את המאמץ הזה, כמה הוא מעייף, כמה עמוקה העייפות הזו, וכמה המתח הזה משאיר אדי אנרגיה לדברים אחרים.

אם נדמיין את זה כריקוד, תמיד בתחילתו יש ציפייה שהפעם זה ילך אחרת,

ואם אפשר לחלום קצת אז שיהיה חלק לגמרי....

אבל האמת היא שאין דבר כזה שלא נפספס את הכוונה של השני/ה, שתמיד נהיה על הדברים בפעם הראשונה, או שנרקוד תמיד בכזה סנכרון מדהים לא מהעולם הזה, ושאף פעם לא נדרוך על כפות הרגליים אחד את השנייה וזה ייכאב

זה קורה, זה עוד יקרה

וזה חלק טבעי מלרקוד ולהיות ביחד, שני בני אנוש.

רק לשם הפרופורציה -

לאימהות ואבות עם דפוס התקשרות בטוח, הפספוס של סימנים וצרכים באינטראקציה עם התינוק/ת   קורה 70% מהפעמים! שבעים אחוז מהפעמים... 

כשזה קורה, ההורה עושה "תיקון" לאחר הפספוס

משמע מתקיים זיהוי של אי ההתאמה ושינוי של התגובה שלהםן.

מה זה עושה לי לשמוע?

בבגרות, זה מסתבך במיוחד כשאנחנו לא מכירים 

את האפשרות של תיקון אחרי הפספוס ונשארים רק עם הכאב.

פספוס הוא רגע של צורך, כמיהה, תחושה  רגש שלא נראה או שלא מגיעה תגובה לגביו על ידי האחר/ת או שמגיעה תגובה שלא עוזרת לנו להירגע

ושם באופן די אוטומטי הפוקוס עובר לאיך להרחיק ממני את כאב הפספוס וגם את האחר/ת.

זה יכול להוביל למלכודת לא פחות מטראגית ולכלא של בדידות.

כששמים בצד האשמות ותלונות כלפי הצד השני ועם קצת עזרה 

אפשר ללמוד להאט, להסתקרן ולהתיר את הקשרים:

מה קרה לי שם ברגע ההוא שפיספסת אותי?

מתחת לפני השטח, מעבר לסיפור ולמי בסדר או לא בסדר או יותר בסדר,

ומעבר לכמה פעמים זה כבר קרה לנו בעבר, מעבר לכל זה (אני יודעת שזו בקשה קצת מאתגרת)

מה הרגשתי? מה קרה לי בגוף?

מה חשבתי? מה עשיתי עם כל מה שהרגשתי? איך התנהגתי?

כל כך הרבה פעמים הפספוס מתפספס

ומיד מטואטא מתחת לשטיח, כאילו כלום לא קרה...

אבל הרבה קרה!

זה בדיוק הרגע שאני נסוגה לעולם הפנימי שלי, סוגרת את הדלת בטריקה וייקח לי ימים לצאת בחזרה אליך וגם אז, תישאר מן צלקת שנמצא את עצמנו רבים סביבה לפעמים שבוע, לפעמים שנים בלופ אינסופי ומייאש.

זה הכי טבעי והכי אנושי שיש -

קשר מעיר כמיהות, פחדים, ציפיות, כאבים וגם תקווה לאהבה

♡ כשאנחנו מבינים יותר טוב את התפיסות והאמונות שיש לנו על קשר

♡ כשאנחנו מרגישים ומחוברים לרגשות העמוקים שעולים בתוכנו ברגעי הפספוס

♡ כשאנחנו מודעים למחשבות האוטומטיות המרחיקות שלא מפסיקות לנגן לנו בראש במיוחד ברגעים מפוספסים בינינו ("זה תמיד יהיה ככה איתו" / "אני צריך להיפרד ממנה")

אז, עולה הסיכוי שנוכל לרקוד ריקוד חדש ביחד

והריקוד הזה יכול להפסיק להיות דבר כזה מסובך,

להפך - תבוא איתו נשימה טובה ממש של הקלה ורווחה

וקודם כל של תחושת בית בתוכנו ואם אנחנו בזוגיות כרגע - אז גם עם האהוב/ה שלצידנו.