ירושה שפג זמנה - על הרגע שזהו, צריך שינוי

אנחנו מסתובבות בעולם כשבתוכנו תבניות, צורות עתיקות, רובן אפילו לא התחילו בנו ומועברות

בירושה מזה זמן מה

אנחנו מסתובבים בעולם ומתבוננים דרך התבניות האלו, הן צועקות בקולות אבותינו, סבנו, אימהותינו, סבתנו, סיפור מוכר ושחוק, על מי אני, על מי זה זה שמולי, על מה זה להיות בקשר עם זה שאיתי ומה הוא כמובן, העולם

אנחנו מסתובבות בעולם ודרך החור של התבניות שלנו תופסים אותו, תופסים עצמי, מי אני, מי אתה, מה אפשר מה בלתי אפשרי

ואחרי 20, 30, 40 שנה מגיע הרגע הזה שהתבנית ממש לוחצת, כמו בגד שכבר קטן עלינו או פשוט כבר לא מתאים וההרגל להתעקם, להתכווץ כדי שיתאים כבר לא מתאים.. התעייפנו. די. כמה אפשר. זה כל כך מעייף לפעמים התנתקנו, וקלטנו באיזה רגע שככה עד כה היה

הרגע הזה, רגע גדול הוא! לעיתים דורות רבים לפנינו קיוו לו ולא יכלו, התנאים לא אפשרו, היה חייב להמשיך במסע, לשרוד, לא היה זמן לנשום לרווחה, לעדכן את התבנית, לשנות צורה, להתפתח ולצמוח.

בהיעדר התנאים המתאימים בלתי אפשרי לצמוח, אבל תמיד, תמיד, תמיד כוח הצמיחה האורגני נמצא, כן, כן, גם עכשיו, בתנאים המתאימים המים והאדמה תומכים בקסם הנביטה של הזרע, בהיעדר התנאים המתאימים קשה להאמין שמהדבר הקטן, הקשה הזה יצא בכלל משהו אי פעם.

אותו דבר אנחנו זקוקים וזקוקות לתנאים המתאימים, למרחב וקשר בטוח, לעיניים טובות, לליווי עקבי ומיומן כדי לעדכן תבנית, כדי לשנות צורה, כדי לצמוח

העייפות, המיאוס, החוסר סבלנות, גם אפילו הייאוש עשויים להיות סוג של סימנים טובים, סימנים שהגיע הזמן להיכנס לבטן האדמה, לרדת לקומות התחתונות שהכל דחוס בהן ולא הכל יפה בהן (אנדסטייטמנט), אבל שם בתוכנו, בחדרים הפנימיים, שספגו חוויות במילים או במעשים, קולות, אמונות ומחשבות שנצרבו בנו, תחושות שלמות שהגוף מאחסן וכבר די אין מקום, הכל תפוס.... במקום הנפש האיברים מדברים, כי מה שלא נשמע באוזניים נשמע בכאבים, די כבר......

אז אפשר להתחיל את תהליך הפרימה, השינוי והריפוי קל זה לא, דורש אומץ, נחישות ותקווה

התבנית הנפוצה היא שלבד אפשר ללכת בדרך... לפעמים זו התבנית שהכי מעכבת ומשאירה אותנו בבדידות שעד שאין אחר אין ידיעה

בה כמה עמוקה היא הייתה

את הדרך הזו, מהניסיון שלי אי אפשר לעשות לבד

רבים הלכו והולכים בדרך הזו לפנינו רבים עוד ילכו, לא יוותרו, יכמהו להשיל את מה שכבר פג תוקפו ולא ניתן עוד לחיות איתו או אותו, כמו עור הנחש שחייב להתקלף כדי להתחדש והישן נשאר מאחור, במקומו המעודכן.

אני מרגישה ברת מזל שהיומיום שלי כולל את הזמן המיוחד בקליניקה, זמן ומרחב ללכת את הדרך הזו, ביחד

אני יודעת על בשרי לעומק ולאורך מסע ארוך שנים מה היא דורשת, כמו גם איזו צמיחה אדירה היא מביאה לחיים, איזה שינויים היא מחוללת, ביכולת להיות בקשר וקרבה, בגוף, בתפיסה, בהרגשה, באמונה, בעשייה, במנוחה.... אני מאמינה בה בכל ליבי ויודעת כמה חשוב למצוא את האדם הנכון שמלווה לצד הדרך,

שזה ירגיש נכון בלב

אני מאמינה ש"אדם מסוגל לפגוש אדם אחר, רק עד העומק בו פגש את עצמו"

ושמחה לשתף שכרגע התפנה מקום למספר תהליכים מוגבל, אם הגיע הזמן לשינוי

מוזמנ.ת להיות איתי בקשר לשיחת היכרות