הסכנה בלהכניס את עצמנו לתבניות: "אני דפוס התקשרות (השלימו את החסר)"

מכירים את זה שאתם לומדים תיאוריה חדשה ואז המוח לא מפסיק לתייג ולהכניס לקופסאות אחרים, לפי מה שלמדתם בה? 

זו בדיוק הסכנה בללמוד וללמד דפוסי התקשרות 

הסכנה שטמונה שם היא שנתחיל לתייג: "אני דפוס התקשרות חרדתי אמביוולנטי" או יותר גרוע שנתחיל לתייג את בן או בת הזוג או הדייט שלנו "את/ה דפוס התקשרות נמנע". 

תיוגים כאלה לא מקדמים קרבה וביטחון רגשי - הם יוצרים מרחק, חשש וחרדה. אני יודעת מעצמי שברגעים האלו שזה מתפלק לי, זה מקום שבו יש חוסר אונים וחיפוש נואש אחר פשר וביטחון. 

ידע על דפוסי התקשרות בקלות יכול להפוך לחרבות מכאיבות, גם בלי כוונה, וכמו שאני מבינה אותו הוא אמור לשמש להבנה עצמית עמוקה, 

לא לביקורת חיצונית או פנימית, 

אנחנו לא מתקרבים למי שמבקר אותנו, לא משנה כמה "מכילות" המילים. ביקורת והאשמה מעוררות תחושת לא בסדר ויותר מכך פגימות - מקום מפחיד עבור בני אנוש. 

המטרה האמיתית היא הסתכלות פנימה עמוקה - להבין את עצמנו ואת ההגנות שלנו, את ההתארגנות הפנימית בקשר, זו שחוזרת על עצמה שוב ושוב, בין אם בבחירת הא.נשים בחיינו ובדינמיקה של הקשר עצמו, כדי שנוכל ליצור פתחים למשהו אחר, טוב וקרוב הרבה יותר. 

כולנו נושאים תערובת של חוויות שעיצבו אותנו בילדות ובבגרות: חלקן קידמו את הצמיחה הרגשית שלנו, וחלקן פחות. הרבה פעמים צמחו מהמקומות האלו מתנות, יכולות שאחרת לא היו מתפתחות. 

בקרבה, ובמיוחד בקשר זוגי, מתועררת כמיהה, מתעוררת תקווה. 

חלק פנימי עדיין מחפש לקבל את מה שהיה חסר איפה שגדלנו - צורך חיוני שלא התמלא בכלל או מספיק או יותר מדי ולא באופן מותאם וההיעדר שלו לא מאפשר להרגיש ביטחון ביחד. 

לפעמים אותו חלק מכוסה בשכבות וקשה בכלל לראות שהוא שם או אפילו יש הכחשה שלו, ולפעמים הוא יותר ברור, אך עדיין גם אם יש היענות, משהו לא נרגע. 

מה קורה לי בפנים? 

כי מתוך חוויות מלאות אן חסרות נוצרות אמונות פנימיות ("אקבל דחייה אם אראה פגיעות", "אם אסמוך על מישהו אפגע ובזה זה ייגמר", "לא משנה מה אני אשאר תמיד לבד") ושם מתעוררות גם סט זיכרונות שמעירים גם רגשות ותגובות אוטומטיות... 

אלו הן תגובות הסתגלות הגיוניות למציאות שחווינו, ייתכן שהן גם בקשר (הנטייה של רבים היא לבחור בני זוג עם עומק פצעים דומה לשלנו) ויש להן צידוק וייתכן וגם משהו כן מתרכך ובא לעברנו, ואנחנו שם כלואים מאחורי חומת בטון שמרגישה בלתי עבירה ובעיקר מאחוריה יש בדידות. 

כל אלו, מובילים ל"ריקוד" המוכר בקשרים קרובים ובעיקר בקשרים זוגיים - אותן תבניות התנהגות, רגש, פרשנות, הבנת הקשר ועצמי שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ללא מוצא, ללא הקלה, ללא הקרבה המיוחלת והאפשרות להירגע וליהנות ביחד.

כשאין מודעות אמיתית ועמוקה וחיה בכאן ועכשיו לדפוסים שלנו ומבלי כיוון ממשי למשהו חדש, אחר, ומקרב יותר, המחיר עשוי להיות שחזור, לופ ללא ריפוי - חזרה על העבר בלי תקווה לעתיד אחר ושוב, המתנה של החלק הפנימי שרק רוצה כבר להרגיש בבית ביחד והזמן היקר חולף.

ההיכרות הפנימית החומלת והרגישה הזו, היא יקרה מפז, ולצידה הביסוס של תחושת 'התקשרות בטוחה נלמדת', אני מצאתי אחרי הרבה מאוד חיפושים שזה יכול להיות עוד צעד לשינוי אמיתי וליצירת קשר בטוח וקרוב הרבה יותר עם עצמנו ועם אחרים משמעותיים בחיים שלנו.