הרגעים האלו בקשר שהיית רוצה פשוט להיעלם

יש כל כך הרבה רגעים בקשר, שעם כל הכמיהה להיות בו

חלק מסוים ולפעמים גם כל הגוף רוצה להיעלם ולא להיות

זה מרגיש שם יותר מדי, מציף, לא ברור, לא בשליטה ובעיקר מסובך

כמו קשר שאי אפשר לפרום אותו

ובדיוק שם הרבה פעמים המערכת עצבים הולכת למצב OFF

"אני לא מרגיש/ה כלום", או "לא משנה, שום דבר לא קרה", או סתם פשוט ערפול פנימי, מחשבתי ותחושת מעיכות שמגיעה משום מקום 

הכי אובייס שזה קורה מול עדכוני חדשות קשות,

אבל האמת היא שזה הכי הרבה קורה לנו בזוגיות  

לא תמיד קל לזהות כשכפתור הoff נלחץ לנו, לפעמים זה כי הוא נלחץ מזמן ונתקע ולפעמים כי זה חמקמק, במיוחד בעולם בו תפקוד, יעילות והישגים תופסים כל כך הרבה מקום ונחשבים כבעלי ערך.

כן אפשר לזהות את הסימפטומים על ידי הסימנים הבאים:

אני מעדיפ/ה להישאר עוד קצת בעבודה על הפרויקט 

החדש שלי במקום לחזור הביתה, 

אני ממלא את הלו"ז שלי עד שהוא מתפקע, 

אני עושה לבד בינג' לתוך הלילה עם סדרה, 

אני רוצה לעשן / לישון / לאכול / לשתות כדי לא להרגיש משהו בתוכי,

אני מוצא/ת את עצמי בגלילה אינסופית עד שאני במצב של התשה והצפה 

במילים אחרות, אני לא כאן, לא איתי ולא איתך.

ובואו, המציאות של השנים האחרונות, 

לא עושה הנחות וכולנו מנסים הכי טוב שלנו.

לצאת מדפוסים אוטומטיים

דורש נחישות

כזו מהסוג של "לא מוכן יותר לחיות ככה!"  

וקודם לכן, להודות בפני עצמו, שמשהו התנתק בתוכי

וזה לא רק בגלל סיפור הזוגיות הספציפי שלנו 

או רק מה שאמרת או עשית או לא עשית 

להכיר בכך שזו דרך חכמה של הגוף ושל הנפש, 

שעזרה לי ליצור חוויה של איזון פנימי או אלחוש 

של מה שחזק או מפחיד מדי להרגיש 

הבעיה מתחילה בנקודה בה קשר

אי אפשר לעשות בערפול 

אי אפשר לעשות מתוך ניתוק

ואי אפשר לעשות מתוך בתפקוד

קשר עושים עם הרגשות שלנו ושל השני/ה

ובשביל לעשות אותו, צריך חיבור, 

כשיש חיבור התחושה של המסובך הזה, מתחילה להיפרם.

בעולם הטיפול, מסתובבת האימרה 

ש"אדם יכול לפגוש את האחר, רק בעומק שבו פגש את עצמו" 

בהדרכה שאקיים אחרי פסח, אציג חלק מהידע, מהניסיון האישי והמקצועי שלי בעבודה עם יחידים וזוגות לאורך השנים - איך להגמיש דפוסים ומערכות עצבים בתוך קשר ובדגש על יצירת מאפיינים של התקשרות בטוחה נלמדת, כי כשיש לנו קשר בטוח אנחנו סוף סוף יכולים לשגשג ולצמוח לעומק ולרוחב בחיים שלנו.